היזם פיטר ת'יל (ממקימי PayPal), כתב בשנת 2004 מאמר בשם "The Straussian Moment".
במאמר זה הוא התייחס לכשל אשר לדעתו התגלה בליברליזם המערבי בעקבות אירוע הטרור של אסון התאומים שהתרחש ב-11 לספטמבר 2001.
נראה שמאמר זה רלוונטי מתמיד היום !
את המאמר הוא מתחיל במילים הבאות:
"המאה העשרים ואחת התחילה בבעתה ב-11 לספטמבר 2001. באותן שעות מזעזעות היסודות הפוליטיים והצבאיים של המאה ה-19 וה-20 ושל התקופה המודרנית, עם הדגש על הרתעה צבאית, מדינות רציונאליות, ודיפלומטיה בינלאומית, הועמדו בסימן שאלה. הרי איך דיבורים בלבד או אפילו עוצמה גדולה יכולים להרתיע קומץ משוגעים, נחושים ואובדניים שנראה שפועלים מחוץ לכל הנורמות של הליברליזם"
פיטר ת'יל במאמר ממשיך לדיון על ג'ון לוֹק, אחד הפילוסופים החשובים של תקופת הנאורות (אשר עומדת בבסיס הליברליזם המערבי).
מהנאורות והלאה, כך ת'יל כותב, הפילוסופיה הפוליטית המודרנית נטשה סדרה של שאלות אשר נחשבו עד אז למרכזיות. שאלות שעסקו בטבע האדם וב'אלימות' דתית ומדינתית.
התאוריה שהציעה הנאורות גרסה שעל ידי פיתוח ושגשוג כלכלי ניתן יהיה להכיל 'אלימות' זו, והמדע החדש של הכלכלה והיישום של קפיטליזם היו אמורים למלא את הווקום שנוצר מההתעלמות משאלות אלה לגבי טבע האדם.
על פי התפישה הדתית, משאבי הטבע נתנו על ידי האל לשימושו של האדם.
על פי לוק לעומת זאת, בני האדם הם אלה המייצרים ערך ורכוש ממשאבי הטבע דרך 'עבודה', וכך נותנים את התרומה הגדולה ליצירת דברים שמהם אנו נהנים.
בעולם הישן על פי ה'ליברליזם', עימות אלים המונע על ידי אידאולוגיה דתית מפריע להתנהלות הפרודוקטיבית של המסחר. ולכן ההיגיון היה שאלה אשר לא יאמצו את ערכי המערב יאבדו מכוחם.
אחרי מלחמת העולם השנייה הקונצנזוס המרכזי לגבי פיתוח כלכלי בינלאומי קרא להעברת הון ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות. תחת הבנק העולמי ומערך שלם של ארגונים נוספים, מאות מיליארדי דולרים נותבו כמענקים או הלוואות זולות למדינות עולם שלישי.
בדיעבד, ניתן לתהות איך קובעי המדיניות יכלו להיות כה נאיביים, כך ת'יל כותב.
מלבד העובדה שמנגנון העברת העושר אף פעם לא עבד כפי שפורסם, וכספים רבים בוזבזו ללא תמורה של פיתוח כלכלי מהותי – היו גם כספים רבים אשר מצאו את דרכם חזרה למערב לחשבונות בנק שוויצריים של דיקטטורים מהעולם השלישי.
אולם הבעיה היסודית שהתגלתה בתיאוריה שהציעה הנאורות הייתה עמוקה יותר, מכיוון שכשהמערב ספג את אסון התאומים, טרור זה לא הגיע מהפבלות של ריו דז'נרו או מפועלים קשיי יום המרוויחים פרוטות, אלא ממקור שאף אחת מהתיאוריות המודרניות לא חזתה.
הטרור הגיע מאנשים ממעמד בינוני גבוה, לרוב עם תארים אקדמאיים ועם הרבה מה להפסיד. אוסמה בן לאדן לדוגמא ירש הון של מאות מיליוני דולרים אשר הגיעו מבום הנפט הסעודי של שנות ה-70.
מכיוון שאירוע טרור זה סדק את דרך החשיבה השלטת במערב המודרני המבוססת על תמריצים כלכליים, ת'יל במאמרו מציג דיון אינטלקטואלי פתוח לבחינה מחודשת של דרך החשיבה של המערב.
ת'יל במאמר מתאר את המסורת המערבית של ימי הביניים אשר קדמה ל'נאורות' ואשר הציעה נקודת מבט כלכלית קצת פחות דוגמטית לגבי טבע האדם.
אותה מסורת הכירה בכך שלא כל האנשים הם כה צנועים וחסרי אמביציה, כך שיהיו “שבעי רצון לעבד את גינותיהם” (אמירה השאולה מהסטירה Candide של וולטר).
במקום, מסורת זו זיהתה שבבני אדם יש פוטנציאל לרשע, ושכל בר דעת לא היה מעז להסיר את מבטו מהטבע הבעייתי של האנושות.
לפני שבוחרים לחזור לוורסיה כלשהיא של המסורת הישנה של ימי הביניים, ת'יל מציע לבחון מדוע אותה מסורת כשלה והוחלפה על ידי ה'נאורות'.
המסורת של ימי הביניים הכילה את שני הזרמים של המדינה והדת המנוגדים רדיקאלית אחד לשני. מצד אחד האדם המאמין המחויב לדת ומצד שני האדם החילוני המחויב למדינה.
במשך זמן רב בימי הביניים, במקום לעסוק בקונפליקטים אלה, המערב ניסה לבנות על המשותף בין שני הזרמים המנוגדים, אולם עם חלוף הזמן כמו שני אבני ריחיים המדינה והדת שחקו אחד את השני מקונפליקטים לפיוסים.
אף צד לא הצליח לנצח באופן מוחלט, אולם כל צד הצליח להטיל ספק באחר, ובכך לגרום ליצירת ה'אינדיבידואל' המודרני המגדיר את עצמו על ידי דחיית כל אופן של 'הקרבה'.
ניסיונות כושלים לאחד בין הדת והמדינה על ידי הפעלת כוח הסתיימו במלחמת שלושים השנים הנחשבת לתקופה האלימה ביותר בהיסטוריה של אירופה.
כישלון זה הפך לפורמאלי בשלום של וספליה, כך ששנת 1648 יכולה להיחשב כלידת התקופה המודרנית של ה'נאורות' באירופה שבהם חיים פחדניים הועדפו על פני חיים הרואיים המובילים למוות חסר משמעות.
תוך כדי מעבר על הכתבים של הפילוסוף אלפרד שמידט, ת'יל טוען שהגישה אשר הוצעה על ידי שמידט המובילה ל'מסעות צלב' אינה אופציה רצויה מכיוון שיהיה בה ויתור על היתרונות של הליברליזם וחזרה למלחמות דת.
לעומת זאת הוא כן מציע שדרושה תיאוריה ליברלית חדשה המושתת על מודל המכיל את הקפיטליזם המערבי המביא שפע לאנושות, אולם ללא התעלמות ממורכבות טבע האדם.
המאמר אז עובר לעסוק בכתביו של הפילוסוף היהודי ליאו שטראוס.
לאור העובדה שהמאמר נקרא “The Strassian moment”, נראה שת'יל אולי חושב שלפילוסוף זה יש תובנות חשובות עבור אותה תיאוריה ליברלית חדשה.
עבור אלה אשר עדיין קוראים פוסט זה, בוא ננסה להבין מה שטראוס אמר.
את חלק המאמר העוסק בליאו שטראוס, ת'יל מתחיל באמירה שאנחנו במבוי סתום.
מצד אחד יש לנו את הפרויקט המודרני של ה'נאורות' אשר אף פעם לא הפך להיות דומיננטי ברמה הגלובאלית – ומצד שני יש את האפשרות לחזרה למסורות הישנות שקדמו ל'נאורות', אולם נתיב זה טעון באלימות רבה מדי.
נראה שעל פי ת'יל, ליאו שטראוס ניסה לפתור פרדוקס זה של העולם הפוסט מודרניסטי, והאתגר הגלום בהבנה של פתרון זה כרוך בפיצוח כתביו המעורפלים של שטראוס.
על פי שטראוס, אפילו במשטרים הליבראליים ביותר, יש אמיתות בעיתיות ואפלות אשר לא ניתן לדבר עליהם בגלוי.
שטראוס משוכנע שהוא לא הראשון לזהות סטירה פנימית זו וטוען שהסופרים והפילוסופים הגדולים של העבר גם היו מודעים לנושאים אלה – אולם בכדי להגן על עצמם מהעמדה לדין, הוגים אלה השתמשו בסגנון כתיבה 'אֶזוֹטֶרִי' (שמובן למעטים).
כתרגיל מחשבתי, שטראוס מזמין לשקול מה היה עושה היסטוריון במדינה טוטליטרית הנחשב לחבר מכובד בקהילה – אשר כתוצאה מעבודתו מתחיל להטיל ספק בתקינות הפרשנות של המדינה לגבי אירועים היסטוריים.
באופן 'אֶקְזוֹטֶרִי' (שמובן לכל), אותו היסטוריון יציג הגנה נלהבת לדעות הממומנות על ידי המדינה, אולם בצורה 'אֶזוֹטֶרִית' בין השורות הוא יטמון כמה משפטים תמציתיים ומלאי חיות המכוונים לתשומת ליבו של הקורא הצעיר והסקרן לדעת.
כך, על ידי כמה משפטים המספיקים לקורא הקשוב אולם לא לצנזור של המדינה, יוכל אותו היסטוריון להציג את דעותיו מבלי להסתכן יתר על המידה.
מסיבה זו ניתן כנראה למצוא בספרות הגדולה של העבר שימוש רב בדמויות כגון: שדים, מקבצי נדבות, שיכורים (וכיו"ב) בכדי להעביר מסרים חבויים אלה.
שטראוס לכן טוען שיש אמיתות לגבי טבע האדם, ושבעיקרון אמיתות אלה יכולות להיות ידועות לאנושות.
בפרט, שטראוס טוען שבקרב המשכילים הגדולים של העבר יש הסכמה 'אֶזוֹטֶרִית' רחבה לגבי אמיתות אלה, בניגוד למה שהקורא השטחי היה חושב לאור אי ההסכמות ה'אֶקזוֹטֶרִיות' ביניהם.
אין קיצורי דרך אצל שטראוס, כך ת'יל טוען, ולכן ניתן לחפש לשווא בכתביו אחר הצהרות ברורות לגבי מה הן אותן אמיתות לגבי טבע האדם.
למרות זאת, אפשר לזהות נושאים הצצים ועולים בכתביו של שטראוס שניתן לנסות לסכמם כך:
"הסבר לגבי מבנה פוליטי המתמקד רק בתפקוד של המכניקה של הממשל הוא חלקי, מכיוון שיש לקחת בחשבון את הנסיבות שבהן מכניקה זו נוצרה מלכתחילה – ובהרחבה, איפה מבנה פוליטי זה יכל להיות מאוים או מותאם ומשוקם".
תוך דיון על השוני בין שטראוס ושמידט, ת'יל מצטט מדבריו של שטראוס "שבעוד שיש קונצנזוס אוניברסלי לגבי התכלית שהאנושות צריכה לכוון אליה, אין כללים אוניברסליים לגבי איך להשיג תכלית זו".
שטראוס מדגים טענה זו על ידי כך שהוא מזכיר לנו שכאשר יש מצב קיצון, כגון מלחמה, שבו הקיום עצמו או העצמאות של החברה בסכנה – דרך התגובה של חברה הגונה תהיה תלויה במה שהאויב, לעיתים אויב חסר מצפון ופראי, יאלץ אותה לנקוט.
כתוצאה מכך, לא ניתן לקבוע מראש גבול או פעולות תגמול שיחשבו כראויים, ולכן מסיים בתחינה להשאיר מקרי קיצון אלה תחת מעטה מעורפל של סודות מדינה.
לכן נראה שאותו עולם ליברלי חדש, אם נאמץ את הגישה של שטראוס, הוא כזה הנשען מצד אחת על חוקי מוסר ליבראליים שיכולים להתקיים בגלוי תחת החוק, אולם יחד עם זאת נעזר בעולם המעורפל של כוחות הביון הפועלים בשולי החוק בכדי להגן על עצמו מאלה החותרים לפעול נגדו מחוץ לחוקי המשחק הליברליים.
ת'יל לסיום המאמר פונה לכתביו של הפילוסוף רנה ז'יראר, אשר אצלו למד פילוסופיה במסגרת לימודיו בסטנפורד.
רנה ז'ראר, בדומה לפילוסופים קודמים, מאמין שיש אמיתות בעיתיות לגבי טבע האדם, וששאלות אלה זכו להתעלמות ב'נאורות'.
על פי ז'ראר, האדם שונה משאר החיות ביכולת ה'מִימֶזִיס' (חיקוי) שבאה לדי ביטוי לדוגמא בדרך שבהם ילדים רוכשים שפה מהוריהם.
אולם ב'מִימֶזִיס' יש בעיתיות – מכיוון שאין מה שיעצור את האדם מלחקות גם את המַאֲוַיִּים של האחר, ובכך להיכנס ליריבות ולרגשות קינאה מול האחר.
לכן בשונה מה'נאורות' שבה מלחמה אמורה להיות מיושבת על ידי הסכם בין שחקנים רציונאליים, על פי ז'ראר, אותם כוחות 'מִימֶזִיס' ידחפו את הכוחות הלוחמים להתאגד מול שעיר לעזאזל אשר מותו יעזור לאחד את אלה אשר שרדו את המלחמה לשלום זמני.
אותו רצח של השעיר לעזאזל על פי ז'ראר הוא האירוע המכונן העומד בבסיס כל המוסדות הדתיים והפוליטיים – ומכיוון שהחברה נשענת על האמונה בסדר הפנימי והצדק שלה, אותו אירוע המכונן חייב להישאר מוסתר.
ניתן אם כך להגדיר את אדם ה"ליבראלי" כמישהו אשר אינו יודע כלום על העבר וההיסטוריה של אלימות, ועדיין מחזיק בערכי ה'נאורות' ומאמין בטוב הלב של האנושות – ואת האדם ה"שמרני" כמישהו אשר אינו יודע כלום על העתיד והעולם הגלובאלי שנועד להיות, ולכן עדיין מאמין ביכולת של המדינה או מוסדות אחרים להכיל את האלימות האנושית.
ההווה על פי ת'יל מסתכן בסינתזה נוראית של העיוורון של דוקטרינות אלה של מחשבה, היכולים להוביל לעולם המאופיין על ידי אלימות אפוקליפטית של טרור.
לכן על פי ת'יל, על המדינאים המובילים את האנושות קדימה מוטלת האחריות להבחין מתי יש לבחור ב"שלום" ומתי לא – וגורל האנושות יקבע לפי יכולת זו לבחור נכון.
למי שמעוניין להלן לינק לקריאה מודרכת ע"י מייקל מילמרמן של מאמר של זה פיטר ת'יל:
